1 לבני עמון כה אמר יהוה הבנים אין לישראל אם־יורש אין לו מדוע ירש מלכם את־גד ועמו בעריו ישב׃
2 לכן הנה ימים באים נאם־יהוה והשמעתי אל־רבת בני־עמון תרועת מלחמה והיתה לתל שממה ובנתיה באש תצתנה וירש ישראל את־ירשיו אמר יהוה׃
3 הילילי חשבון כי שדדה־עי צעקנה בנות רבה חגרנה שקים ספדנה והתשוטטנה בגדרות כי מלכם בגולה ילך כהניו ושריו יחדיו׃
4 מה־תתהללי בעמקים זב עמקך הבת השובבה הבטחה באצרתיה מי יבוא אלי׃
5 הנני מביא עליך פחד נאם־אדני יהוה צבאות מכל־סביביך ונדחתם איש לפניו ואין מקבץ לנדד׃
6 ואחרי־כן אשיב את־שבות בני־עמון נאם־יהוה׃ ס
7 לאדום כה אמר יהוה צבאות האין עוד חכמה בתימן אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם׃
8 נסו הפנו העמיקו לשבת ישבי דדן כי איד עשו הבאתי עליו עת פקדתיו׃
9 אם־בצרים באו לך לא ישארו עוללות אם־גנבים בלילה השחיתו דים׃
10 כי־אני חשפתי את־עשו גליתי את־מסתריו ונחבה לא יוכל שדד זרעו ואחיו ושכניו ואיננו׃
11 עזבה יתמיך אני אחיה ואלמנתיך עלי תבטחו׃ ס
12 כי־כה ׀ אמר יהוה הנה אשר־אין משפטם לשתות הכוס שתו ישתו ואתה הוא נקה תנקה לא תנקה כי שתה תשתה׃
13 כי בי נשבעתי נאם־יהוה כי־לשמה לחרפה לחרב ולקללה תהיה בצרה וכל־עריה תהיינה לחרבות עולם׃
14 שמועה שמעתי מאת יהוה וציר בגוים שלוח התקבצו ובאו עליה וקומו למלחמה׃
15 כי־הנה קטן נתתיך בגוים בזוי באדם׃
16 תפלצתך השיא אתך זדון לבך שכני בחגוי הסלע תפשי מרום גבעה כי־תגביה כנשר קנך משם אורידך נאם־יהוה׃
17 והיתה אדום לשמה כל עבר עליה ישם וישרק על־כל־מכותה׃
18 כמהפכת סדם ועמרה ושכניה אמר יהוה לא־ישב שם איש ולא־יגור בה בן־אדם׃
19 הנה כאריה יעלה מגאון הירדן אל־נוה איתן כי־ארגיעה אריצנו מעליה ומי בחור אליה אפקד כי מי כמוני ומי יעידני ומי־זה רעה אשר יעמד לפני׃ ס
20 לכן שמעו עצת־יהוה אשר יעץ אל־אדום ומחשבותיו אשר חשב אל־ישבי תימן אם־לא יסחבום צעירי הצאן אם־לא ישים עליהם נוהם׃
21 מקול נפלם רעשה הארץ צעקה בים־סוף נשמע קולה׃
22 הנה כנשר יעלה וידאה ויפרש כנפיו על־בצרה והיה לב גבורי אדום ביום ההוא כלב אשה מצרה׃ ס
23 לדמשק בושה חמת וארפד כי־שמעה רעה שמעו נמגו בים דאגה השקט לא יוכל׃
24 רפתה דמשק הפנתה לנוס ורטט ׀ החזיקה צרה וחבלים אחזתה כיולדה׃
25 איך לא־עזבה עיר [תהלה כ] (תהלת ק) קרית משושי׃
26 לכן יפלו בחוריה ברחבתיה וכל־אנשי המלחמה ידמו ביום ההוא נאם יהוה צבאות׃
27 והצתי אש בחומת דמשק ואכלה ארמנות בן־הדד׃ ס
28 לקדר ׀ ולממלכות חצור אשר הכה [נבוכדראצור כ] (נבוכדראצר ק) מלך־בבל כה אמר יהוה קומו עלו אל־קדר ושדדו את־בני־קדם׃
29 אהליהם וצאנם יקחו יריעותיהם וכל־כליהם וגמליהם ישאו להם וקראו עליהם מגור מסביב׃
30 נסו נדו מאד העמיקו לשבת ישבי חצור נאם־יהוה כי־יעץ עליכם נבוכדראצר מלך־בבל עצה וחשב [עליהם כ] (עליכם ק) מחשבה׃
31 קומו עלו אל־גוי שליו יושב לבטח נאם־יהוה לא־דלתים ולא־בריח לו בדד ישכנו׃
32 והיו גמליהם לבז והמון מקניהם לשלל וזרתים לכל־רוח קצוצי פאה ומכל־עבריו אביא את־אידם נאם־יהוה׃
33 והיתה חצור למעון תנים שממה עד־עולם לא־ישב שם איש ולא־יגור בה בן־אדם׃ ס
34 אשר היה דבר־יהוה אל־ירמיהו הנביא אל־עילם בראשית מלכות צדקיה מלך־יהודה לאמר׃
35 כה אמר יהוה צבאות הנני שבר את־קשת עילם ראשית גבורתם׃
36 והבאתי אל־עילם ארבע רוחות מארבע קצות השמים וזרתים לכל הרחות האלה ולא־יהיה הגוי אשר לא־יבוא שם נדחי [עולם כ] (עילם׃ ק)
37 והחתתי את־עילם לפני איביהם ולפני ׀ מבקשי נפשם והבאתי עליהם ׀ רעה את־חרון אפי נאם־יהוה ושלחתי אחריהם את־החרב עד כלותי אותם׃
38 ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים נאם־יהוה׃
39 והיה ׀ באחרית הימים [אשוב כ] (אשיב ק) את־ [שבית כ] (שבות ק) עילם נאם־יהוה׃ ס
